עדות הורה לטובת ילדו בבית הדין לעבודה

הכלל הוא כי כולם כשרים להעיד, ראו ס' 2 לפקודת הראיות, הקובע כדלקמן:

"הכל כשרים להעיד 

2.    הכל כשרים להעיד בכל משפט, בכפוף לאמור בסעיפים 3 ו-4, ואין אדם פסול להעיד מפני שהוא בעל דין בתובענה אזרחית, או מתלונן או נאשם במשפט פלילי, או מפני שהוא מעבידו, עובדו, בן זוגו או קרובו של התובע, המתלונן, הנתבע או הנאשם, או מפני שהורשע או נושא עונש על עבירה."

במשפט אזרחי, כאשר מדובר בעדות יחידה של הורה לטובת ילדיו, אזי ככל שמדובר בעדות יחידה ואין לה "סיוע", בית המשפט יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זאת.  וראו סעיף 54 לפקודת הראיות, כדלקמן:

"הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי 

54.   פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: 

(1)   העדות היא של קטין למטה מגיל 14; 

(2)   העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין; 

(3)   העדות היא של אדם המעונין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד; 

(4)   התובענה היא נגד עזבון, קטין, חולה נפש או נעדר; 

(5)   נסיבות אחרות שבהן דרוש, לדעת בית המשפט, פירוט כאמור."

כלומר, סעיף 54 לפקודת הראיות, מלמדנו כי יש להתייחס בכובד ראש לעדות יחידה של הורה כלפי ילדו, כדלקמן:

"סעיף 54 קובע, כי בית המשפט אשר מבקש לבסס את פסק דינו על סמך עדות יחידה של  הורה של בעל דין, ינמק מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה. לא די באמון שרוחש בית המשפט לאותו בעל דין, שכן בהעדר אמון לעדות אין קיום לכל  עדות, בין אם מדובר בבעל דין ובין אם מדובר בעדות אחרת. דרוש כי העדות תהיה עיקבית, אמינה ומתיישבת עם יתר הראיות שהוגשו לבית המשפט.."

עתמ(נצ') 1518-07 דיאב דיב מוראד נ' פארס עאטף מתואל (ניתן ביום 9.2.09)

וראו גם עב 33118/97 דן וילי נ' שירות ייצור פלסטיות בע"מ (ניתן ביום 17.7.2000), שם נקבע על ידי כב' השופט ש' טננבוים, כדלקמן:

"עולה כי על פי סעיף זה (סעיף 54 – י.פ.)  ניתן לפסוק במשפט אזרחי, באותם מקרים המנויים בו, על פי עדות יחידה, אלא שעל בית המשפט לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. הטעם לקבלת עדות יחידה אמור להיות "טעם אמיתי" דהיינו טעם שבהערכת העדות הנובע מהגיונם של דברים. על בית המשפט לפרט ולנמק את טעמו ולא די בהצהרה סתמית, כי בית המשפט הזהיר את עצמו. חובת ההנמקה היא דרישה מהותית מיסודה אשר נועדה לאפשר לבית המשפט של ערעור להעביר תחת שבט הביקורת את נימוקיו של השופט בהערכה הדיונית (י.קדמי, על הראיות,  עמ' 1041-1039, 1050-1049)."

אמנם, סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה קובע כי בתי הדין לעבודה אינם קשורים בדיני ראיות למעט במקרים פליליים:

"בית-הדין לא יהיה קשור בדיני הראיות, אלא בדיון על-פי סעיפים 24(ב) ו-26(ב)".

אך הלכה פסוקה היא, "שעל אף האמור בסעיף זה, קשור בית-דין לעבודה בעקרונות מתחום הראיות; אך הסעיף האמור שבפקודת הראיות אינו יורד לעקרונות." 

ראו דיון מג/121-3 (ארצי)   תכשיטי אבדור בע"מ נ' גד כספי (ניתן ביום 27.2.84).

וכן ראו בפרשת דן וילי לעיל, כדלקמן:

"סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 קובע, כי בית הדין לא יהיה קשור בדיני הראיות אלא בדיון בנושאים פליליים. למרות זאת קשור בית הדין אף  בעניינים אזרחיים, בעקרונות הצדק לעניין הראיות בהליך השיפוטי.

ההיגיון שביסוד הזהירות המתחייבת טרם פסיקה על פי עדות יחידה, מקום שהאידך גיסא איננו בין החיים על מנת להזים את גירסתו של בעל עדות היחידה – ברור ומובן. גם בית הדין לעבודה בבואו לשקול את העדות היחידה במקרה זה, ינקוט בזהירות רבה. דרך זו של הערכת משקלה של אותה עדות תאומץ בבית הדין לעבודה, גם אם אין מקום לאימוץ סעיף 54 בשלמותו על פרטיו ודיקדוקיו."

לסיכום:

• הורה כשיר להעיד לטובת ילדו (ולהפך) במשפט אזרחי.
• אם עדות ההורה היא עדות יחידה, על בית המשפט לנמק בהחלטתו "טעם אמיתי" עליו השתית את מסקנתו.
• ככלל, דיני ראיות לא חלות על בתי הדין לעבודה. יחד עם זאת, בית הדין לעבודה יפסוק בהתאם לעקרונות הנובעים מדיני ראיות, ובכלל זה, יפעל בהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות.