"(א) לא יפלה מעסיק בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון, טיפולי פוריות, טיפולי הפריה חוץ-גופית, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, מקום מגוריהם, השקפתם, מפלגתם או שירותם במילואים, קריאתם לשירות מילואים או שירותם הצפוי בשירות מילואים כהגדרתו בחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], תשמ"ו-1986, לרבות מחמת תדירותו או משכו, כמשמעותו בחוק שירות בטחון [נוסח משולב], תשמ"ו-1986, הצפוי להם, בכל אחד מאלה: (1) קבלה לעבודה;
(2) תנאי עבודה;
(3) קידום בעבודה;
(4) הכשרה או השתלמות מקצועית;
(5) פיטורים או פיצויי פיטורים;
(6) הטבות ותשלומים הניתנים לעובד בקשר לפרישה מעבודה." (ההדגשות שלי- י.פ.)
על אף הוראות החוק הברורות, בית הדין הארצי הנכבד ראה לנכון במספר רב של פסקי דין, לשוב ולהדגיש את אשר ברור לכל, כי על מעביד קיימת החובה לנהוג בשוויון בין עובדיו, לא להפלות עובד זה או אחר לרעה ו/או לטובה אל מול עובד ו/או קבוצת עובדים אחרת. לעניין זה יפים דברי בית הדין הארצי הנכבד בע"ע 300050/98 המועצה המקומית גבעת זאב נ' מחמוד מוחמד לי מחמוד ואח', עבודה ארצי, כרך לג(1), 37:"חובת תום הלב של מעסיק כלפי עובדיו מחייבת אותו לנהוג כלפיהם בשוויון, עיקרון שתחולתו מתחייבת גם מכוח תקנת הציבור."