הרבה פעמים עולה השאלה- האם ניתן לתבוע בעילת לשון הרע אדם שהשפיל ו/או הוציא את דיבתי במסגרת הליך משפטי ו/או בגישור ו/או בהליך בוררות וכיוצ"ב? או במילים אחרות, האם קיימת חסינות מוחלטת על דברים שנאמרים במסגרת הליך שיפוטי? נראה כי התשובה על השאלה האחרונה הינה חיובית, אך קיימים מספר חריגים.
להלן, סקירה קצרה של הנושא:
סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, קובע בזאת הלשון:
לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי – ….
(5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;
על פניו נראה כי בהתאם לסעיף הנ"ל קיימת חסינות על דברים אשר נאמרו במסגרת הליך שיפוטי.
עם זאת מתעוררת השאלה, האם קיימת חסינות מוחלטת על כל פרסום לשון הרע אשר נאמר במסגרת הליך שיפוטי, אף עם האדם הפוגע פרסם דבריו בזדון וביודעו כי מדובר בשקר וכזב?
בהתאם להלכה אשר נתנה בעניין זה ביום 19.8.09 במסגרת רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (להלן- "הלכת חיר"), נראה כי קיימת חסינות מוחלטת על דברים שנאמרו במסגרת הליך שיפוטי, ואין נפקא מינה אם עסקינן באמרות חמורות מאד, כוזבות, ואף כאלו שנאמרו בזדון.
וכך, נפסק במסגרת הלכת חיר:
"יש לזכור כי הליכים משפטיים רבים כרוכים מטבע הדברים בהשמעת דברים לא נעימים לאוזן מצד בית המשפט כלפי המעורבים בהליך, ומצד המעורבים בהליך האחד כלפי השני. בוודאי טוב הדבר שההתבטאויות במסגרת הליך משפטי יהיו מתונות ומתוחמות ככל האפשר, במיוחד אם יש בדברים משום חשש ללשון הרע. אולם התפיסה המשתקפת בחוק איסור לשון הרע היא שאין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה. המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך "
יחד עם זאת, בפסק דין אשר ניתן בבית משפט השלום בת.א. 4579/05 , סוייגה ההלכה אשר נקבע ברע"א פואד חיר; בית המשפט קבע "הרחבת החסינות תוך ראיית פניה למשמר בתי המשפט בתלונה על בעל דין או מייצגו כחלק מה"דיון" המשפטי, הינה מוגזמת".
כמו כן, בפסק דין אשר ניתן על ידי בית משפט השלום לאחר שנתנה הלכת חיר- ת.א. 26868/07 עו"ד עודד שטייף נ' דוד בבאי , בית המשפט חרג מהלכת חיר, וקבע כי כלל החסינות הקבוע בסעיף 13(5) לחוק אישור לשון הרע, לא יחול במקרה קיצוני, ומקומם כפי שקרה במקרה זה. וכך פסק בית המשפט:
"דברי הנתבע במכתבו לבית המשפט ובישיבות בפני הבורר, חרגו מכל אמות מידה של ניהול הליך תקין, בו תהא במה נאותה לעמדתו של בעל דין, ללא סייג, ודבריו דנן מהווים אוסף של דברי מלל שאין בהם ליצור לו תשתית ראייתית טובה יותר, כביכול, לעמדתו המשפטית, אלא יש בהם כדי ליצור עלבון, הפחדה, הרתעה ואלימות מילולית קיצונית כלפי הצד שכנגד ובא כוחו. נראה הוא, כי במצב דברים קיצוני זה, אל לו לבית המשפט ליתן לנתבע להנות מן ההגנה האמורה, שכן ייצא דכאן בעל דין הנשכר מחריגה מכל אמות מידה ידועות ורצויות של ניהול הליך משפטי תקין, ויש מקום להניח בסבירות רבה כי לא אל מקרה זה כיוון החוק וכיוון פסק דינו של בית המשפט העליון.
שאם לא תמצי לומר כן, קיים חשש להקצנה בהתבטאות מתדיינים ובהתנהגותם, תיפרצנה כל אמות מידה, והללו עלולים לסבור כי כל שיחפצו לומר בדיון מותר הוא. כאמור, במקרה שבפנינו, ראוי לשקול מאזן הדברים, קרי, הנחיית בית המשפט העליון בפיסקו האמור, מול החשש כי תותר התנהגות משולחת ללא רסן, כעולה מן הדברים החמורים, האלימים והמבזים שנאמרו בדיון דעסקינן."
לאור כל האמור לעיל, נראה כי כיום, ההלכה הקיימת היא שקיימת חסינות מוחלטת על הנאמר במסגרת הליך שיפוטי. יחד עם זאת, הלכה זו לא תחול במקרים מקוממים וחריגים במיוחד.
כמו כן, שימו לב, כי בית המשפט ו/או הישות המשפטית ו/או הצד הנפגע רשאים לנקוט כנגד המפרסם הפוגע סנקציות אחרות, מבלי להיזקק לחוק איסור לשון הרע, כגון הטלת הוצאות מוגברות, עדות שקר, תביעה נזיקית, תביעה לפי כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין (במידה והמעוול הינו עו"ד) ועוד.